דף הבית

שמואל גודר (גורודצקי) 1989 - 1917

יולי 93
7.7.93

מבוא
למן האזכרה של שנה שעברה מציקה לי "הדרך" בה עומדים ספונים סביב המצבה, ממלמלים משפטים שבינם לבין הנשמה רק אותיות נבובות ומספר דקות לאחר ההתכנסות אצים איש איש לדרכו.

רציתי לסטות ולהוסיף גוון אנושי, חם ואישי, כזה שיתאים יותר לאישיות של אבא, כזה שבנוסף לתפילה שמצווים חוקי הדת יוסיף הגיגים וזכרונות שמנחה הלב, הלא מדובר באבא וסבא.

בתחילה, מוזר היה שאכתוב על אבא, והלא בעבורי אין בי כלל צורך בכתיבת זכרונות, אלה עדיין בהירים וחדים בדמיוני ובליבי (את דמותו צפנתי בלבבי, אקראנה ותתיצבה) אך בכל זאת הדחף והסיבות קיימים. אם הנבירה בזכרונות יסבו לי שעות של עונג מהול בגעגועים ועצב, אז כבר דייני, ואם גם חיוך קטן יתגנב לו בחשאי הרי שזו כבר התמוגגות מלאה, כי הרי אצל אבא תמיד האבל טובל בהלצות וסיפורים שגם מי שלא נולד שם ברוסיה ההיא – חייך והבין.

ועיקר, הנכדים, אלה היו הנדבך החזק של שנותיו האחרונות, לא היה חשוב יותר מארבעת נכדיו ונכדתו ולחוכמתם לא הייתה גבול בעיניו. רק לילדיו יכלו להיוולד גאונים שכאלה, פלאי עולם! אילו רק היה מחכה עוד שנה היה נוכח שהדור הולך ומתעצם והפלא לא תם...

לנכדים כאלה הלא דרושה מילה כתובה, תמונה וסיפור. רק כך יוכלו לשמר, כמונו, את דמותו. ויועד, שנקרא גם שמואל, שידע לאיזה כבוד זכה לפני שהוכיח עצמו (ובימים אלה מוכיח שהבחירה צודקת).

אחרון חביב: אחיו הצעיר של אבא, שמעון, טוען לקשר מוכח בינינו ש"למטה" לבינם ש"למעלה". "הם" רואים, שומעים ויודעים.
ואפילו יש סיכוי קלוש שבקלושים שכך הוא האי "אם לא יועיל לא יזיק". שיהיה כתוב!
לנכדים אמרנו?

כך גם אספר, גם אני עודני ילד, וגם אבא היה קרוב לנכדים יותר משאב קרוב לילדיו. בכפר קטן, כל הסיפורים לילדים מתחילים כך, אך זה באמת היה כזה. כפר קטן מיקשביץ שמו ברוסיה הלבנה על גבול פולין.
בכפר קטן זה ב- 1917 נולד אבא, ילד שישי למשפחה ענייה מרודה, יהודים בין גויים ברוסיה הקפואה. אבא של אבא, דוד שמו, היה חייט, היה תופר חליפות לגברים. אמא של אבא, בתיה, היתה אופה משרה מלאה ואמא במשרה כפולה.

אבא לא הספיק להכיר את אביו, שמת ממכות שקיבל מהגויים הפורעים, אך זכר מסיפורים, את נגינתו בכינור אותה הנחיל לשלמה, אחיו הגדול.
בכל סיפוריו האריך אבא לספר על בתיה, אימו. זו היתה סמל בעיניו לאשת חיל – יפה, חכמה וחרוצה. אבא העריץ את אימו על שלאחר מות אביו ידעה לנהל בית עם שבעה ילדים, להפעיל מאפיה לאפית לחם, ולנהל חנות, ויחד עם כל זאת לחנך, להיות אמא.

ב- 1937 נאסר אבא באשמת פעילות קומוניסטית. תקופה ארוכה של ילדותי לא הבנתי מודע נאסר אבא, ומהי פעילות קומוניסטית, בדיוק כפי שאתם ילדים אינכם מבינים. הסתפקתי בעובדה שזה איננו פשע. שנתיים ישב בבית הסוהר, כשהשתחרר ב- 1939 שב הביתה בנס, וגויס מיד לצבא הרוסי למלחמה בגרמנים.
בראשית דרכו נשלח אבא לצפון הקר, כמעט לקוטב, לקרמיניץ. מרגע זה, 1939 ועד 1946, אבד הקשר בינו לבין משפחתו – אמו, שלשת אחיותיו ושלשת אחיו. על שנים אלה לא אהב אבא לספר, כאילו כדי לחסוך מאיתנו את מראות ההרג והפוגרום של אותן שנים.

לאמא היתה קופסת עץ מבולגריה, בה שמרה דברי ערך – תכשיטים מעטים, עט נובע פרקר שקיבל אבא, ועיקר – ממחטה חומה שעטפה מדליות גבורה של אבא.
בטי ואני מאד אהבנו לחטט בקופסא זו ובעיקר להתיר הממחטה עם המדליות. וכך בעתות של התרצות ורצון טוב היה אבא מתיר את הממחטה, פותח בזהירות נייר אריזה גס, משומן בצבע חום, ומגלה לעינינו מדליות מסעירות.

בכולן היה אלמנט מגל וחרב עטורים באמייל אדום וכתב קירילי, ועם הפתיחה הסתננו להם שברי סיפורים, שכל אחד מהם יותר דמיוני ממשנהו. אני, בחוסר בגרות של אותם הימים, הייתי שומע, לא תמיד מבין, ולעיתים אף מאבד עניין, דבר שהיה גורם לאבא לרצות להפסיק לספר. בגיל מאוחר יותר, כשכבר עמדתי על דעתי, התחלתי להבין מקצת מהסיפורים ולעכל את העובדה שכלום בהם אינו דמיוני, דרשתי מאבא מספר פעמים שיכתוב או יקליט את זכרונותיו והוא תמיד היה עונה "את מי זה מעניין, למה זה טוב" והיום, מה לא הייתי נותן כדי לשבת, לשמוע ולבלוע כל פרט מסיפורי הימים ההם.

אני חייב להוסיף שדווקא חיה, בערוב ימיה, כשסיפרה את סיפורה, גרמה לאבא לשוב ולחיות את אותם ימים, לרגש ולהתרגש בזכרונותיו.
לאבא היו 22 אותות הצטיינות, כולם ניתנו על מעשי גבורה בקרב מול הגרמנים, אלה לא סתם אותות המקשטים חזהו של כל עולה חדש, חלקם אותות מ"דרגה ראשונה" ומ"דרגה שנייה" (ולידיעתכם בניי, אותות אלה מותרים להעברה בירושה מאב לבנו).

את אות הגבורה הראשון קיבל כשהיה בן 20, כבר אז פיקד על חיילים שהורדו מאניות ושימשו לוחמי חי"ר. אות אחר קיבל כאשר תפש פיקוד כקצין צעיר על הארטילריה בגזרת דרום לנינגרד (לאחר שכל מפקדיו נהרגו) ונתן פקודות אש שכתוצאה מהן נכשלה מתקפה גרמנית ענקית שנועדה לכיבוש לנינגרד. בגמר קרב זה פרץ גנרל רוסי ענק, מפקד הארטילריה החזיתית בלנינגרד לבונקר שבו שהה אבא ושאל בשאגה מי הוא זה שנתן את פקודות האש. אבא נפחד, השיב במלמול שהוא עשה זאת כיוון שכל מפקדיו נהרגו, ואז העלה אותו הגנרל לדרגת קצין (הוא היה פרח קצונה – חניך) וציין את פעולתו לשבח תוך כדי המלצה לאות הצטיינות.

אני זוכר איך אבא סיפר לי שאותו גנרל כינה אותו "מולודייץ" – בן חייל. כינוי ששמעתי לאחר מכן מפי קצינים בצה"ל – חברים של אבא שכינו אותו כך.

אהבתי כינוי זה, ואהבתי עוד יותר את התיאור כפי שאבא סיפר ליעל הגנרל הענק ב"שינל" הגדול מול אבא הקטן (אך גדול).

אות הצטיינות נוסף קיבל על תוכנית מבצע (ליד וורשה) אותה כינה מרשל ז'וקוב "פיקחית" ולאחר הצלחת המבצע עיטר את אבא.

אות נוסף בקרב בברלין, ובקרב ליד בוצ'אץ' (עיירתו של שי עגנון) ובקרב זה ובקרב אחר, ואין סוף לחימות מהן אף כאלה של פנים מול פנים, כידון מול כידון.

במהלך כל סיפורי הקרבות היה אבא תמיד מספר סיפורים קטנים אנושיים שאלו הבליטו יותר מכל את אישיותו של אבא כאדם רגיש מאוד, רגשני, ער לרגשות האדם גם כאשר הוא מאבד את צלמו בקרב. אם זה בעזרה לזקנה זרה לשאת את גופת בנה ולעודד, אם זה בעת שחרור מחנה ריכוז לנשים יהודיות ליד ברלין, שם הורה אבא לרופאים גרמניים "שעל כל יהודייה שתמות יוצאו שני רופאים להורג" ולאחר שרוב הנשים החלימו דאג לשמרן מפני חייליו, אם זה ביחס אישי לשלישו, ואפילו לסוסו דאג לקוביות סוכר גם כאשר לא היו כאלה.

כשלוש שנים "נפש" אבא בלנינגרד הנצורה והרעבה.

אז איך אוכל, אני ואתם השבעים, להבין רעב מהו, ואיך יכולתי כנער לחוש סיפורים על אנייה שטבעה ליד לנינגרד ומטענה סוליות נעלים, ועל חיילים שקפצו למים הקפואים כדי לשלות סוליות וללעסם כל היום כדי שתהיה תחושה של לעיסה, אכילה ושובע וכל זאת במקום מזון – איך יכולתי להבין שמידי לילה היה רופא הגדוד מקריב עוד קצת "אלכוהול רפואי" לאבא וחבר נוסף על מנת להמריץ את הדם, לחמם הגוף וליצור אשלית "מישתה". הלא אני לא קיבלתי "השכלה" שכזו ואינני שותה משקה חריף מאז ועד היום. ואילו אבא מצא תחליף לספירט ההוא בדמות 777 הידוע, שעזר לו כמו הספירט ההוא בערוב ימיו.

ובלשון הלצה, שגם היא כ"כ אופיינית לאבא, סיפר שלא היה אף עורב, חתול או עכבר בלנינגרד, כולם שימשו למאכל אדם.

בלנינגרד עבר אבא חוויות מזוויעות, כאלה שאין מספרים עליהן, ובצד סיפורי הגבורה והעמידה במצור, היו סיפורי מוות ומשרפות וילדים גוועים, ובכל זאת המצור נפרץ.

אבא עוד הספיק להשתתף בקרבות נוספים במסגרת החטיבה הפולנית שהוקמה לעבור במחנה מאיידנק (על זוועותיו לא סיפר מילה) ולהצטלם בברלין ליד מפקדת הרייכסטאג כשזו עדיין בערה באש.

לצד כל סיפורי המסע והקרבות, תמיד אותם סיפורים אישיים שמקנים נופך אישי ומגדילים את דמות אבא על נקודות הראייה והמיוחדות – על הצלפות הפיניות בפינלנד, על קרבות בשדות קרב קרים בהם קפאו המתים בתנוחות חיות, על מסתור הבנוי מגופות לוחמים, על ילד יהודי בן 11 שבכה ליד גופות הוריו ואומץ לחטיבה של אבא עד הגיעו לארץ ישראל, ועל חשיבות תפוח האדמה בהיסטוריה האנושית בכלל ומלחמת העולם השנייה בפרט.

ב- 1946 נפגש אבא שוב עם משפחתו, לאחר נתק של 7 שנים ולאחר חוסר וודאות מוחלט לגבי גורל המשפחה, המפגש המחודש מתואר ע"י חיה ,אחותו האהובה, כאחד משיאי חייה, והחודש בו שהה אבא במחיצת המשפחה שוב, היה "חג של 28 יום". עצם הקשר המחודש עם המשפחה הוא נס לכשעצמו והוא מורכב משרשרת של מקרים והתרחשויות שכולם תוך כדי מלחמה וללא אמצעי תקשורת / טלפון או מידע כלשהו.

בשלב איחוד המשפחה היה אבא כבר מיור (רב סרן) בצבא רוסיה/פולין – דרגה מכובדת שאפשרה כבר אז "פרוטקציות" במשלוח חבילות מזון, בקשר דואר, ואפילו האיתור של שייע, אחיו הכל כך אהוב, שנעלם לפרק זמן "קצר" של שמונה שנים ושב והתאחד בדרך נס. סיפור מדהים בפני עצמו.(אבא מאוד אהב לספר על האומץ וההשרדות של "ישייע" ,הוא נהג להשוויץ בגבורתו של שייע ששרד אף את דקירת הסכין הניכרת עדיין בצלקת ביטנו)
נכון שהסיפורים על איחוד המשפחות וההווי של אותם ימים אופייניים להרבה משפחות, אך הצורה בה סיפר אבא על גבורתו ועזותו של שייע, על הקרדיט העצום שחילק לחיה, על הערצתו לאמו (סבתי), על ניגוניו של שלמה, מדגישה את אופיו שלו, שהצניע עצמו והגדיל זולתו הקרובה, והכל מתובל תמיד בהלצה מתאימה לאירוע, שזורה בשמות ומקומות מהסביבה ההיא.
והנה הגיע אבא לאוסטריה, ניהל זמן קצר מחנה פליטים יהודיים, עזר לחיילים יהודים להשתחרר מהצבא ולעלות ארצה, וב- 1947 עלה ארצה עם אמו ושתי אחיותיו.
בבואו ארצה לנוח מהמלחמות והסבל הנוראי באירופה, לא חלף שבוע ימים, כמומחה לתותחנות, מיור בצבא רוסיה, גויס ישר לגדוד המרגמות הראשון בישראל. כן מתחיל פרק חדש/ישן שגם הוא שזור בהיסטוריה של המדינה וצה"ל, בסיפורי גבורה וסיפורים אנושיים מרתקים.

זמן קצר אחרי גיוסו לצבא הקים אבא את גדוד המרגמות הראשון, הגדוד נקרא "לגיון הזרים" וזאת משום שבגדוד שירתו חיילים וקצינים מכל מדינה באירופה. אז נשלח אבא לשמש מפקד תותחנים בחזית הצפון שם השתתף בקרבות על שחרור נצרת, צפת והגליל.

לימים, כשבטי ואני גדלנו, היה אבא לוקח אותנו לטיולים בגליל (בדרך כלל זה היה במסגרת נופש צבאי בצפת או נהריה) בכל אתר וכביש בו נסענו היה אבא מציין "פה נלחמתי", "פה יריתי", "פה היו קרבות אלו ואלו". ושוב לא היתה בנו הבגרות המתאימה לחוש שאלה סיפורי קום המדינה, ושחרור הגליל, ול"מומחה התותחנים הרוסי" היתה יד ורגל, וזכות להשפיע על מהלכים חשובים אלה.

לאחר מלחמת השחרור השתתף אבא בקורס מג"דים והועלה לדרגת סא"ל. גם כאן שזורים "שמות". מפקד הקורס היה יצחק רבין שכתב לאבא:"סא"ל גורודצקי רואה הכל דרך קנה התותח". גורודצקי, זה היה השם.

בראשית שנות ה- 50 נקרא אבא לפקד על חטיבה 7. זו היתה גולת הכותרת של תפקידיו הצבאיים. חטיבה 7 היתה החטיבה המשוריינת הראשונה בצבא. למעשה, כדברי אבא, היתה "כל הצבא". אבא סירב בתחילה לפקד על החטיבה בנימוקים שהוא צעיר מידי לקבל דרגת אל"מ, ושהוא זקוק למנוחה אחרי 12 שנות לחימה והוא רוצה להקים משפחה. בגיל 30 ולאחר לחץ של הרמטכ"ל ידין, קיבל אבא את החטיבה לידיו. זמן קצר לאחר מכן הועלה לדרגת אל"מ והוא בן 30. תמיד התגאיתי בכך שהיה מאלופי המשנה הראשונים בצה"ל.
עד היום אני נתקל באנשים בלתי מוכרים שמזהים את שמי עם אבא מימי חטיבה 7, וכמעט תמיד צץ לו סיפור קטן על אבא כמפקד החטיבה הקשוח בעל לב הזהב. כנראה שבאמת החטיבה היתה כל צה"ל אז, כי התופעה חוזרת ונשנית. חטיבה 7 של אז הצמיחה גם את המג"דים והמ"פים אלה שהיוו שנים לאחר מכן אלופי ומפקדי צה"ל.
בשלב זה של חייו נסע אבא בג'יפ של מח"טים ובאחד הצמתים באזור רמלה עצר לחיילת יפה שלימים היתה לאשתו ובעבודה משותפת הפכה גם לאימי. גם לאמא זכור היטב כיצד אל"מ צעיר עצר לחיילת פשוטה והיא כלל לא ידעה להבחין עד כמה דרגתו גבוהה. התרגשותה גאתה רק לאחר שנפגש עם הוריה ברמלה. כך התוודעה אמא לטנקי השרמן שהוכנסו אז לשירות בחטיבה והפכה לחלק בלתי נפרד מאירועי התקופה.

באותה עת החליט בן גוריון שלא יאה לו למח"ט לשאת שם לועזי, והוא הציע לאבא להיקרא "גורן", אבא לא סירב לשם החדש, עד שמכתבים שהיו מיועדים לרב גורן החלו לפקוד אותו, ושאלות בענייני כשרות ושמיטה טרדו מנוחתו, אז הוחלף שמו לגודר.

חטיבה 7 בתוקף היותה "כל הצבא" התאמנה והתגבשה בנגב, וכך הכיר אבא כל חור וכל שביל דרך שרשרות הטנק. הכרותו של אבא את הארץ היתה מדהימה ורק הדגישה את מגוון התפקידים ויציאתו לשטח של המפקד הצעיר – בנוסף לחוש התמצאות נדיר "ארגן" לעצמו אבא מנוע רב עוצמה (מחלקים של מנוע הטנק – נהג לומר) לתוך מכונית הפונטיאק ששימשה כרכב שירות שלו, וכך יכול היה לנסות ברכב כביש זה, כל שביל חדש שנגלה לעיניו, ובמידה ולא היה קיים שביל יכול היה להמציאו. היתה לו לאבא חיבה יתרה לנסות דרכים בלתי מוכרות, ולהמציא קיצורי דרך שלא סומנו במפות.

כ-4 שנים פיקד אבא על החטיבה ואז ב-1955 נשלח לקורס שריון מתקדם בצרפת (שהיתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל).

שנה תמימה שהה בצרפת והותיר אותי ואת אמי בביתנו בצהלה, אליו עברו מת"א.

בשובו מצרפת נתמנה ס/מפקד גייסות שריון, למפקד חטיבה 9 ואחר כך חטיבה 10. במסגרת חטיבות אלה השתתף בעשרות מבצעים בעיקר נגד כנופיות מחבלים וכוחות בגבול המצרי.

במסגרת פיקוד על חטיבה 10 השתתף אבא במבצע סיני. כנער גונבו לאזני רסיסי אינפורמציה על "תקלה" במסגרת המבצע. כששאלתי את אבא בשיחה מדוע קידומו "איטי" תלה זאת באותה "תקלה" אך לא סיפר על מהות התקלה. לאחר מותו ומתוך עיון בתיקים עתירי מסמכים, גיליתי מספר רב של מכתבים המופנים לרמטכ"ל ולשר הביטחון בדרישה לוועדת חקירה בעניין אירועי מבצע קדש. הסתבר שעקב חילוקי דעות בינו לבין הרמטכ"ל הושעה אבא מתפקידו והועבר בנובמבר לשמש כמפקד חטיבה 27.

אין ספק שאבא קיבל בצורה קשה מאוד השעיה זו, ומעולם לא פתח פצע זה בבית. כדרכו ידע להפנים רגשותיו ולא לגרום לאיזשהו זעזוע למשפחה.
מתוך מכתבי גנדי, משה דיין ולסקוב ניכר היה שנבעו סדקים בהחלטות ההשהיה ואלה כנראה הקלו על אבא את סבלו.
ב-1960 מונה למפקד הגמ"ר ובערך משנה זו נעורים זכרונותי. אני זוכר את לשכתו ברמלה, את ארגז הנשק שהכיל רובי ציד, זרקורים, חגורות לתחמושת, סכינים וכדורי צייד, מטמון שלא יסולא בפז, והכל בהישג יד. בכל אירוע צבאי שנחוג בפיקוד מרכז אז, השתתפה גם המשפחה, ואבא תמיד במרכז אירועים אלה זוכה להערכה רבה בסביבת "המפקד".

בעת ההיא הייתי קם בשבתות ומוצא שלל ציד בבית, בדרך כלל חזירים, חוגלות, דרבנים ולפעמים גם איילות (שאז היו מותרות בצייד). סיפורי הצייד של אבא תמיד ריתקוני ולא חלף זמן רב והוא נכנע ללחצי וצירף אותי לכמה מהן. גם ב"צייד" כאשר "אין דרגות" היה ברור מיהו המנהיג, למי עין הנץ הנכונה ומי המבחין ראשון בעקבות חזיר או דרבן. אפילו הדרוזים במרר ציינו את חדות עינו וחושיו בעת הצייד. באחת הפעמים חזר מהצייד כאשר בשק עופר בן יומו, שגדל אצלנו בגינה כשנה תמימה ושימש מוקד עלייה לרגל לגני הילדים בסביבה.

בשבתות היה אבא לוקחנו לטיולים ב"שבילים עלומים" במהלכם בטי ואני היינו צדים ברווזים, קוטפים פטריות, קולעים למטרה ברובה 0.22 ומכייפים בטבע בצורה שלא נשנתה מאז.
אבא הרגיש צורך עז להעניק לבטי ולי כל שיוכל, ומעטות הפעמים בהן סירב לבקשותינו, גם אלו גבלו ב"חוסר חינוך". כך למשל איפשר לי לנהוג (בתחילה ביד אחת בלבד) במכוניתו הרבה לפני הנחת התפילין הראשונה. ולבטי נתן לירות ברובה לפני שידעה לעצום עין אחת.

בתחום יחסי האנוש לא היה כמוהו, תמיד מקשיב, תמיד עוזר בעצה ומרעיף מנסיונו האדיר.

בחוה"מ פסח היינו יוצאים עם חבריו לפיקניקים (זבח פסח) כמותם לא חווינו מאז. חבריו היו שולחים לנו קבוע ארגזי הדרים במהלך החורף. אפילו עם נהגו האישי ומשפחתו ידע לקשור קשרי רעות, מעולם לא התנשא ונהפוך הוא, אהב להצטנע, גם ולמרות מעשיו.

לבית הספר כמעט מעולם לא הגיע. את הבשורות ה"רעות" משם העדיף לשמוע בבית. הלא גם הוא לא היה תלמיד כלל (מתוקף הנסיבות) ולמרות זאת ידע לצטט קטעים מהתורה, מפושקין, לרמונטוב, ביאליק ואחרים וכל זאת מבלי לבקר בביה"ס. גם מוסיקה ידע ושמע והיטב לקלוע לשם המלחין.

ב- 1964 מונה כראש הג"א,לכאורה לא תפקיד "נוצץ" במיוחד, אותו מילא במסירות עילאית. הוא הבין את הצורך העז בהגנת הציבור, ופתח בסדרת "החלטות" לבניית מקלטים בכל בית שנבנה (החלטה שנתגלתה כמבריקה שנתיים לאחר מכן במלחמת שש הימים), הייתה לו גישה ישירה לשר האוצר והפנים דאז כדי לדלות מכיסם תקציבים להגנה. כל ראשי העיר הכירו לו טובה על פעילותו למען אזרחי עירם, וכך יצר מערכת נעימה ודו סטרית עם ראשי השלטון האזרחי במדינה.

במסגרת תפקידו כראש הג"א הזדמן לו להקדיש מעט יותר לביתו וכך הגדיל הבית, כאשר עיקר השיפוץ הפנימי לקח על עצמו. מעולם לא הסכים להזמין בעל מקצוע הביתה ואת רוב התיקונים והשינויים ביצע במו ידיו בסבלנות ובמקצועיות ראויים לציון.

ב- 1968 גויסתי לצבא. יש לי רושם שאבא נותר בצבא זמן כה רב כדי שיוכל להגן עלי ועל בטי עד גמר שירותנו, וכך גם היה.

מסלול שירותי הושפע רבות מיד נעלמה מכוונת ובמספר מקרים גם מצילה מ"אי נעימויות". גם בטי סבלה ונהנתה מאותה יד שהושטה ברגעים הנכונים.
ב- 1969 מונה לתא"ל (במקום אלוף לדבריו) ולנשיא ביה"ד לערעורים.

למרות אי היותו משפטן מקצועי, תרם רבות להבנת העבירות הצבאיות ולגישור בין המשפטנים ("עוכרי הדין" – בלשונו) לנאשמים. דווקא עקרונות הצדק הטבעי והניסיון סייעו לו רבות בתפקיד זה.

ב- 1973 עמד להשתחרר אך מלחמת יוה"כ עיכבה צעד זה, והוא התמנה לעוזרו של נשיא המדינה (קציר) בגישור לצה"ל עד לשחרורו ב- 1974.
(בתום המלחמה פגשתי בו ב"אקראי" בסיני והוא במסווה של ליווי הנשיא מוודא שלומי).
אבא לא היה איש צבא מיליטריסט, קשוח וקפדן. אבא היה איש רגיש, יהודי בעל נשמה יתרה, מעריץ של פיוט וספרות, גלגולו לצבא נבע מנסיבות לידתו ברוסיה של לפני המלחמה בה "המוצא היחיד למות בכבוד היה בקרב" (ציטוט מדבריו).

אילולא נולד לצבא, אין ספק שהיה עוסק בדברי רוח. גם בגיל מבוגר כשנהיה לאזרח היה מקבל מאתי (עימה מצא שפה משותפת בתחומים רבים) ספרים מודרניים, נועזים בכתיבתם ותוכנם וידע להעריך הכתיבה והעומק התוכני.

במהלך שירותו רכש אבא בעיקר ידידים ומוקירים, גם במהלך מספר שליחויות בחו"ל מטעם המגבית וקרן היסוד (אליהם נסע עם אמא) ידע לקשור קשרים יפים ולייצג את המדינה וצה"ל במיטבם. מספר רב של מכתבי תודה והוקרה מורים על כך.

לאחר סיום פרק העסקים ומעשי הדין, נתפנה לעזור לי בעסק. לא הסכמתי לקבל את כל מה שרצה להעניק לי והיו בינינו אף מספר חילוקי דעות שתמיד נסתיימו כדרכו בהבנה וסלחנות (רציתי להוכיח עצמי, לדאוג בעצמי ל"אותות ההצטיינות" שלי).

כל האבות טובים ומיוחדים ויודעים את התורה...

אך קיים הבדל אדיר בין אבא שלי לאחרים. לזה שלי הייתה היסטוריה צבאית בלתי מתוכננת, עשירה ומגוונת מאין כמוה, מפינלנד ועד באר-שבע, מברלין ועד בית ג'וברין (שם עפ"י חוש ריח ידע שיש איילות).

הייתה לו הזכות לנצח גרמנים, להגיע למדינה ולהלחם על עצמאותה.

הייתה לו נשמה יתרה בכל מה שקשור לאדם ובני אנוש.

היה לו מאגר ידע ונסיון טבעי ללא השוואה.

היו בו רגשות חום ואהבה בלתי מוצנעים ומוסתרים.

הייתה לו הערכה עמוקה לתכנים ואמונות אישיות.

הייתה לו פתיחות למרות החינוך הקשה שקיבל.

היה לו חוש הומור ובדחנות גם ברגעים קשים.

היתה לו חכמה וראייה קדימה כמו למנהיגים דגולים.

הייתה לו עקשות, סבלנות וסובלנות בכל נושא.

הייתה לו אהבה ללא מצרים למשפחתו ולנכדיו.

ולנו הייתה הזכות להיות ילדיו

יהי זכרו ברוך

יולי 1993

תוספת מאוחרת

לפני חמש שנים נסענו דוד הבן של ישייע ואני למוסקבה, הנימוק הרישמי היה כדורסל, אך בי פעם הצורך להיות במוסקבה, מקום החיבור האולטימטיבי לסיפורי אבא.

התמזל מזלנו ונפלנו על חגיגות 60 שנה לניצחון הרוסי על הגרמנים, בכיכר האדומה מיצעד כלי המלחמה של שנות המלחמה, בכל הפארקים קצינים וחיילים אוטנטיים במדי הצבא הרוסי חוגגים בפיקניקים ללא בשר... ואני פונה למספר קצינים מעוטרים מנסה לתקשר ולשאול מי מהם היה בלנינגרד... אולי הכיר את אבא, אולי יוסיף לי עוד פרט עלום....

הם לא הבינו מה רוצה הצעיר העילג מהם,חלקם כבר לא שומעים ולא רואים... ואני לא מצאתי אף אחד שהיה בדיוק שם... אך כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות בלנינגרד.

השנה ,2010, הייתי שם עם אתי, בלנינגרד המדהימה העיר שהיתה נצורה 30 חודש והותקפה יום וליל נראית כמו יפהפייה אצילה רבת הוד והדר.

הרבה אנדרטאות לזכר הימים ההם,הרבה רגשות שמות וסיפורים מתערבבים בהווה.

אז שוב מוסקבה עם פסלו של גנרל ז'וקוב,ואנדרטת המלחמה המדהימה ואין ספור איזכורים וזכרונות למלחמה הנוראה ההיא, בה השתתפתי ריגשית 70 שנה אחרי.

מאז המסע האחרון לרוסיה, בוערת בי התשוקה לקרוא עוד ועוד על התקופה, לראות עוד צילומים ושיחזורים, להבין את הכתוב בתעודות המלוות את אותות ההצטיינות, ולהשאיר מזכרת חייה באתר.

עדיין מתפעם ממקהלת הצבא האדום, עדיין חווה דרך מוזיקה וצילומים את הימים ההם... עדיין מצטער על הסיפורים שלא שמעתי בסבלנות ובקשב הראוי,

מצטער שאבא לא יכול לראות את המשפחות היפות שהקימו ילדיו ולהתגאות בששת נכדיו המוכשרים.

עדיין חי ומרגיש את ה-אבא המיוחד הרגיש האנושי ,ה אבא שלי.

דודי גודר - אוקטובר 2010

צילומי שחזור הקרבות בלנינגרד