 שמואל גודר (גורודצקי) 1989 - 1917
יולי 93
7.7.93
מבוא
למן האזכרה של שנה שעברה מציקה לי "הדרך" בה עומדים ספונים סביב המצבה, ממלמלים משפטים שבינם לבין הנשמה רק אותיות נבובות ומספר דקות לאחר ההתכנסות אצים איש איש לדרכו.
רציתי לסטות ולהוסיף גוון אנושי, חם ואישי, כזה שיתאים יותר לאישיות של אבא, כזה שבנוסף לתפילה שמצווים חוקי הדת יוסיף הגיגים וזכרונות שמנחה הלב, הלא מדובר באבא וסבא.
בתחילה, מוזר היה שאכתוב על אבא, והלא בעבורי אין בי כלל צורך בכתיבת זכרונות, אלה עדיין בהירים וחדים בדמיוני ובליבי (את דמותו צפנתי בלבבי, אקראנה ותתיצבה) אך בכל זאת הדחף והסיבות קיימים. אם הנבירה בזכרונות יסבו לי שעות של עונג מהול בגעגועים ועצב, אז כבר דייני, ואם גם חיוך קטן יתגנב לו בחשאי הרי שזו כבר התמוגגות מלאה, כי הרי אצל אבא תמיד האבל טובל בהלצות וסיפורים שגם מי שלא נולד שם ברוסיה ההיא – חייך והבין.
ועיקר, הנכדים, אלה היו הנדבך החזק של שנותיו האחרונות, לא היה חשוב יותר מארבעת נכדיו ונכדתו ולחוכמתם לא הייתה גבול בעיניו. רק לילדיו יכלו להיוולד גאונים שכאלה, פלאי עולם! אילו רק היה מחכה עוד שנה היה נוכח שהדור הולך ומתעצם והפלא לא תם...
לנכדים כאלה הלא דרושה מילה כתובה, תמונה וסיפור. רק כך יוכלו לשמר, כמונו, את דמותו. ויועד, שנקרא גם שמואל, שידע לאיזה כבוד זכה לפני שהוכיח עצמו (ובימים אלה מוכיח שהבחירה צודקת).
אחרון חביב: אחיו הצעיר של אבא, שמעון, טוען לקשר מוכח בינינו ש"למטה" לבינם ש"למעלה". "הם" רואים, שומעים ויודעים.
ואפילו יש סיכוי קלוש שבקלושים שכך הוא האי "אם לא יועיל לא יזיק". שיהיה כתוב!
לנכדים אמרנו?
כך גם אספר, גם אני עודני ילד, וגם אבא היה קרוב לנכדים יותר משאב קרוב לילדיו.
קרא עוד... |
|
|
|
